מאת: שירי שטיינברג, מטפלת באומנות M.A

שוב חוזרים לשגרה, עונת החגים מאחורינו וסימני הסתיו כבר כאן. האויר קריר יותר, טיפטוף קל של גשם ובעיקר הרבה יותר חושך בשעות אחר הצהריים. יש כאלה שסולדים מהשגרה, יש כאלה שאוהבים אותה. אני שמתי לב שבהורות השגרה מבנה סדר. הגבולות שקיהו בחופשה חוזרים ונהיים ברורים יותר, המרץ והצורך ללמוד מוצאים מענה בגן, אגרסיות באות לידי פורקן דרך משחק בחברת הילדים. הסדר גם חוזר לבית, והמרחק מאבא ואמא לכמה שעות עושה טוב לכולם.זמן האיכות שלנו עם הילדים מתרכז עתה בשעות אחר הצהריים וכעת כשהאופציה לפעילות חוץ מצטמצמת ניתן להוציא החוצה מהארון את קופסת הצבעים והטושים ולהזמין את הילדים לזמן של יצירה.

היצירה היא דרך מצוינת וחשובה לתקשורת של הילדים איתנו ועם עצמם. דרך הציור הם מבטאים את רגשותיהם, תפיסת עולמם ואנרגיה רבה האצורה בתוכם. אם נדע לאפשר זאת היצירה יכולה להפוך לחלק קבוע בשגרה החדשה. לשם כך יש צורך לפנות מקום חיצוני (המרחב בבית) ופנימי (נוכחות מאפשרת).

הזמינות והנגישות של המחשב והטלויזיה מהווים אומנם תחרות רצינית, אך ביכולתנו להפוך גם את הציור לפעילות נגישה. שולחן המתאים למידות הילדים עם כסא עבורם, קופסת צבעים קבועה וערמה של דפים יכולים להפוך לרהיט קבע בסלון או בפינת המשפחה – פינה כזו תהיה הזמנה חמה לילדים. אפשר כמובן להוסיף מדבקות, מגזינים לגזירה מספריים ודבק. תעשו ניסיון ותראו, כשזה שם הם פשוט מגיבים.

מדוע זה חשוב?

הציור הוא דרך אינטואיטיבית של הילד לבטא רגשות, תחושות ומחשבות מעולמו הפנימי. דרך צבעים וצורות, משיכות ולחיצות, החוויה הפנימית של הילד (הדרך בה חש בעולם) מקבלת ביטוי על הדף והדבר עוזר לו ליצור סדר פנימי בבליל התחושות והרגשות שמציפים אותו. (למשל – ילד שיש לו צורך בסדר ובמסגרת עשוי ליצור יצירה סימטרית, מאוזנת וממוסגרת והדבר יקנה לו בטחון).

כמו כן,  הציור הוא דרך בה הילד מתרגל יכולות חדשות ומשכלל אותן. הוא רוכש מיומנות מוטורית הנדרשת בהמשך ללמידת הכתיבה. הציור הוא דרך גם לתקשורת  עם חברת השווים (הילדים בני גילו), הילדים לומדים זה מזה סכמות קבועות של ציור ולעיתים הציור הופך ממש לאינטראקציה חברתית בציור משותף. כשאנו עוזרים לילד שלנו להרגיש נוח עם הציור שלו ולשכלל את היכולות שלו הדבר מחזק את הביטחון העצמי שלו ואת תחושת המסוגלות שלו ביחס לעצמו וביחס לחבריו.

הדיאלוג שלנו איתו על היצירה שלו מהווה הזדמנות טובה לתת לילד תחושה שאנו שותפים שלו, מקשיבים לו ללא שיפוטיות ומבינים אותו. בנוסף, בדרך זו אנו מרחיבים את השפה הרגשית שלו, ומאפשרים לו לתרגם את תחושתו למילים, בכך,להבין את עצמו טוב יותר.

אז איך עושים את זה?

כאמור, הנגישות של פינת הציור חשובה, אך גם הנגישות שלנו אליהם. רצוי לפעמים פשוט לשבת לידם ולהתבונן בהם. הילד חש אותנו כשאנו מתבוננים בו יוצר, הכוונה היא להתבוננות אמיתית שאין בה שאלות, עצות ודעות שלנו לגבי הציור שלהם. אם הילד שקוע ביצירה לא כדאי להפריע לו, זהו זמן איכותי עבורו שבו אנו מספקים לו תחושת בטחון המאפשרת לו לשקוע בעולמו.

כשהילד מסיים את הציור אפשר, אם הוא לא יוזם זאת בעצמו, לבקש לראות את הציור. בשלב זה כדאי להתבונן על כל פרטי הציור ולספר לילד מה אנו רואים בציור. למשל – "אני רואה שציירת שני בתים, בית אחד גדול ובית אחד קטן", "אני רואה שהחלונות של הבית פתוחים, אני רואה שהשתמשת בשלושה צבעים", "אני רואה שלחצת על הטוש", "אני רואה ילדה עם ארבע אצבעות", "אני רואה שצבעת את כל הצורה". בדרך זו אנו משקפים לילד מה שיצר, ממש כשם שמראה משקפת את דמותו בראי. לא כדאי לשאול שאלות כמו – "מדוע ציירת שני בתים?", "מדוע יש לילדה רק ארבע אצבעות?" גם לא כדאי להביע דעה – "כדאי להדגיש את הגג בצבע אדום", "כדאי להוסיף תפוחים לעץ". זהו שלב השיקוף שמעביר לילד את התחושה שאנחנו רואים אותו ואת עבודתו, אנו מבחינים בפרטים הקיימים בעולמו, מה שהוא עושה חשוב לנו ומעניין אותנו, אנו מכבדים את המרחב הפרטי שלו. בנוסף, הדבר מדגיש עבורו את הדרך המיוחדת שלו להיות, להרגיש ובאופן תת מודע הדבר עוזר לו  ליצור סדר בעולמו הפנימי.

כעת ניתן, במידה והילד משתף פעולה בשיחה ומעוניין בה לשאול שאלות שמטרתן התעניינות אמיתית בעולמו, המרחיבות את השיחה אל מעבר לציור. למשל – "איך קוראים לילדה שבציור?", "בת כמה היא?", "האם הציור גמור בעיניך?", "האם היית רוצה להוסיף משהו?", "האם תרצה להגיד משהו לילדה?". השאלות אינן שאלות של 'למה' אין בהן שיפוטיות על אופן הציור, ואין בן בכדי להכניס את עולמנו שלנו אל תוך הציור שלהם. היצירה היא כל כך ספונטנית ומבטאת משהו עמוק ואמיתי מהתת מודע שלנו ושאלות המתחילות ב'למה' מזמינות פעילות שכלתנית, ביקורתית ומרחיקה אותנו מהחוויה. למשל – "למה אין שמיים בציור?", "למה לילדה אין פה?". יש להבין כי כל פרט הקיים או שחסר בציור משקף באופן אותנטי את תפיסת עולמו באופן בלתי מודע.

לבסוף, רצוי לשתף את הילד מה הציור עושה לכם, אלו רגשות הוא מעורר בכם. כמובן מתוך רצון לחזק ולהעצים את הדברים הטובים שבו (בילד). למשל – "הציור הזה משמח אותי", "הצבעים האלה עושים לי נעים בלב", "הדמויות האלה מאוד מעניינות אותי/ מצחיקות אותי". חשוב להגיד דברים שפותחים אפשרויות עבור הילד ולא דברים שסוגרים, כמו למשל – "הבית הזה מעציב אותי" ,כי הדבר יגרום לו לעשות ציור שמרצה אותנו ואין זאת הכוונה. השיתוף שלנו מלמד את הילד את השפה הרגשית, להפנים אותה ולהשתמש בה במצבים שונים, אנחנו מלמדים אותו לתקשר לא רק חוויות חיצוניות (כמו – "היום שיחקתי כדורגל", "היום צעקו עלי") אלא גם חוויות פנימיות ("היום נעלבתי", "היה לי עצוב בלב/שמח בלב", "כשאת מדברת כך זה לא נעים לי").

כמו כן, לאט לאט נשכלל את היכולת של הילד להבחין בזולת, להיות מעוניין אכפתי ורגיש לרגשות האחר. או במילים אחרות – נפתח את האינטליגנציה הרגשית שלו.

נשמע מסובך?

הכלים שפירטתי פה הם כלים טיפוליים מעולם הטיפול הרגשי, ניתן ללמוד אותם, לשנן אותם, להשתמש רק בחלק מהם או לא להשתמש בהם בכלל. לדעתי, להיות עם הילד ביצירה (וגם במשחק) ופשוט להביט בו באופן שיחוש במבט שלנו, להבחין בפרטי הפרטים שהוא מספר על עולמו ולהקשיב לו זו יכולת הקיימת בכל אחד מאיתנו, אם לרגע נשכח כמה אנחנו חכמים.

הרבה פעמים אנחנו רוצים לדעת מה הציור אומר על הילד שלי, אבחון הציור היא משימה הדורשת ידע מקצועי ומיומנות רבה. באבחון הציור נדרשת התבוננות על כל פרטי הציור כמכלול ועל רצף של ציורים. כהורים, לא תמיד נבין את הציורים של הילדים שלנו, אבל תמיד נוכל לתת להם תחושה של ביחד, שאכפת לנו מהם וכי כל דבר שיעשו ישמח אותנו ויהיה הכי הכי טוב עבורנו. אין מתנה גדולה מזו לתת להם.

אני מזמינה אתכם להעיר, להאיר ולשאול שאלות דרך האתר או דרך דף הפייסבוק http://www.facebook.com/tipulrigshi .

לייק, שתף והגב – עכשיו זה הזמן שלי ללמוד מכם.