מאת: שירי שטיינברג, מטפלת באומנות M.A מרכז החצר.

כיצד הטיפול הקבוצתי מאפשר לילדים לשנות את ההתנהגות החברתית שלהם? כיצד מתבטא כעס בטיפול הרגשי באומנות? כיצד חימר, עץ וצבע מאפשרים תקשורת של רגשות בין הילד למטפל? מדוע משברים בטיפול הקבוצתי הם כלי העבודה הטוב ביותר ומהו השעיר לעזאזל בטיפול הקבוצתי?

צמד המילים 'תיווך רגשי' הוא מונח מקצועי המתייחס לאופן שבו המטפל עובד עם הרגשות שעולים במודע ושלא במודע בחדר הטיפול בכלל, ובטיפול הקבוצתי בפרט שהרי הטיפול הקבוצתי מתמקד בדפוסי ההתנהגות החברתית של משתתפיו.
צאת יום כיפור גרם לי לחשוב על האופן שבו אני עובדת עם מצבי משבר בטיפול הקבוצתי ובמיוחד מול מצבים של עלבון וכעס בין המשתתפים. כעס ועלבון הם פריטים פופולאריים במיקרוקוסמוס הקבוצתי ואצלי בחדר הטיפול "מותר להביא הכל" – כך אני נוהגת לאמר לילדים, "פה מותר גם לכעוס" אני נוהגת לאמר להם. בבית, בכיתה ובגן כעס הוא רגש שיש לעדן, כך אנו המבוגרים נוהגים לשדר לילדים שלנו באופן סמוי וגלוי. אצלי בחדר הטיפול אני מאפשרת להם להיות אותנטיים עם הרגש שעולה להם ועם עצמם.

בטיפול הפרטני באומנות אני אציע לילד להראות לי את הכעס שלו דרך היצירה, אם הוא נענה לכך אני מציעה לו לבחור חומר ובדרך העבודה לבטא את הרגשות שלו. למשל, אם הילד בוחר חימר הוא עשוי להכות בו, אם בוחר בעץ הוא עשוי לדפוק בו בחוזקה מסמרים בעזרת פטיש , בגועש ובפנדה הוא עשוי לעבוד באופן אקספרסיבי ובלחץ וכן הלאה. באופן זה אני יכולה ללמוד הרבה על הילד והוא יכול לשתף אותי ברגשות שאותם הוא מתבקש בדרך כלל להסתיר. ביחד כשאני נמצאת איתו במקום הכואב של הכעס יכול להשתחרר הכאב שמתחבא שם, וריפוי יכול להתרחש כשהילד מבין שהוא לא לבד במקום הזה של הכעס והכאב. אז קורה רגע של קסם בטיפול שאין לו מילים.

הדבר הופך למורכב יותר בטיפול הקבוצתי, כשמנגד ישנו ילד אחר שאליו מופנה הכעס. בטיפול הקבוצתי יש מושג שנקרא –"השעיר לעזאזל". זהו הילד שאליו מפנים חברי הקבוצה רגשות של כעס וחרדה אשר מקורם בחרדה מהסיטואציה הקבוצתית, מנוכחותו של המנחה ומרגשות של דחייה שחווים המשתתפים עצמם בחייהם. האכזריות של הילדים מזעזעת לעיתים אבל האתגר הוא להבין איזה תפקיד לוקח כל אחד מהם בקבוצה. כמטפלת אני רוצה לשמור על הילד המותקף ויחד עם זאת למצוא דרך להביא למודעותו את האופן שבו הוא מתנהג שמושך אליו כל כך הרבה אש. סביר להניח שגם בגן ובבית הספר הוא יכניס את עצמו לרובריקה של זה שמתעללים בו ויורדים עליו, והמטרה של הטיפול הקבוצתי היא לעזור לו לשנות את דפוס ההתנהגות הזה.

כאן אני חוזרת למושג – תיווך חברתי – התפקיד שלי כמטפלת ברגע שכזה הוא לאפשר לילדים להסביר את עצמם אך גם להרחיב את היכולת שלהם לגלות אמפתיה כלפי הצד השני, והדרך לאמפתיה עוברת תמיד ובהכרח דרך השיתוף הרגשי. בדרך כלל אני מבקשת מהילד הנפגע לתאר איך הוא מרגיש, אני מנסה למקד אותו להפנות את תשובתו לילד הפוגע ולא אלי. לפעמים נוצרת שיחה שהילדים עצמם מנהלים כשהם תופסים עמדה ביחס למה שקרה בחדר, לפעמים הם תופסים צד של אחד הילדים או תפקידים אחרים כמו –מפשרים ומתבוננים מהצד. חשוב לי מאוד לאפשר לילד הפוגע להסביר את עצמו, בדרך כלל הוא מגיב בעצמו למשהו שפגע בו וזה חשוב מאוד לחשוף זאת כדי שיחוש מובן ולא מותקף, כך יבין את שרשרת התגובות שלו ואת האופן בו מבטא את עצמו.

תסריטים של סליחה בחדר הטיפול יוצרים בדרך כלל סיטואציות מרגשות כי הן חושפות רגישות ופגיעות של הילדים, קודם כל בפני עצמם, ואז גם כלפי חבריהם. עם הזמן, הילדים מפנימים את השפה הרגשית המדוברת בחדר ומשכללים את היכולת שלהם לבטא רגשות ולבטוח בעצמם ובקבוצה. לכן משברים הם כלי העבודה הטוב ביותר בטיפול הקבוצתי כי הם בעצם מביאים את האמת מהשטח- הם מציפים בחדר את הבחירות הטבעיות של כל ילד, את דפוס ההתנהגות החברתי שלו, ועל ידי העבודה שנעשית עם זה בחדר הילד מקבל אפשרות לנוע מהעמדה האוטומטית שלו ולהרחיב את אפשרויות התגובה שלו.